פוסט טראומה, סטרס ומיניות: כשהגוף עדיין בכוננות

חזרת. מהמילואים, מהשנים האלה, ממה שקרה אז.
מבחוץ הכל חזר למקום.
אתה עובד. מתפקד. מחייך בארוחת שישי.

אבל משהו במיטה לא חזר.
אין חשק. או שיש, והגוף לא מצטרף.
מגע שפעם היה נעים, מקפיץ אותך.
רעש פתאומי, ואתה כבר לא שם.

ולפעמים זה לא מלחמה.
זו פגיעה מהעבר. בית שלא היה בו מקום בטוח.
או משהו שעוד אין לו שם.

ואתה לא מבין למה, כי בראש אתה יודע שהכל בסדר.

הגוף הוא מערכת הזיכרון הראשונה שלנו.
הרבה לפני שלמדנו לדבר, הוא כבר למד לזהות ביטחון או סכנה, קרבה או דחייה.

חוויות קשות לא נשמרות רק בזיכרון המודע.
הן נרשמות במערכת העצבים. בדפוס הנשימה. ביציבה. במתח של השרירים.
ובאופן שבו אנחנו מגיבים למגע.

לכן אפשר להבין בשכל שהכל עבר,
ובכל זאת לחוות כיווץ, דריכות, קושי באינטימיות,
או הימנעות ממגע שאין לה הסבר הגיוני.
הראש ממשיך הלאה. הגוף ממשיך לשמור.

מערכת הלחץ ומערכת העונג לא עובדות במשמרת אחת.

כשהגוף מזהה סכנה, הוא מגייס אדרנלין וקורטיזול, מכין את השרירים, מחדד את הקשב לאיומים.
זה בדיוק מה שהיה צריך שם.
אבל חשק, עוררות והתמסרות שייכים למצב אחר לגמרי: רוגע וביטחון.

גוף שעדיין בכוננות לא מרשה לעצמו להרפות.
וגוף שלא מרפה, לא נפתח לעונג.
(על הצד של זה שנוגע בזקפה ובחרדת ביצוע כתבתי כאן.)

יש עוד צד שמפתיע גברים: בזמני לחץ, יש אנשים שהחשק שלהם יורד משמעותית, ויש כאלה שהחשק שלהם דווקא עולה.
שתי התגובות מוכרות. שתיהן דרכים של מערכת עצבים לנסות להסתדר עם עומס.

עצב הוואגוס הוא הציר המרכזי במערכת העצבים שאחראי על רוגע, ביטחון ופתיחות.
הוא זה שמאפשר לגוף לעבור ממצב של דריכות למצב של קבלה ונוכחות.

כשהוא פעיל ומווסת:
הנשימה עמוקה ורכה.
הגוף נרגע ונפתח.
זרימת הדם לאיברי המין משתפרת.
ותחושת הביטחון מאפשרת להתמסר.

ואותו ציר אפשר לעורר בדרכים פשוטות: נשימה איטית, זמזום וקול, מים חמים,
ומגע איטי ונוכח על העורף, הצוואר, בית החזה העליון וכפות הידיים.

יש גברים שמוסיפים לזה עוד משקל:
"אני אמור להיות חזק יותר."
"אחרים עברו דברים קשים יותר, ואצלם הכל עובד."
"אין לי זכות להתלונן."

היעדר חשק הוא לא כישלון, ולא משהו שצריך להילחם בו.
לפעמים הוא הדרך של הגוף לבקש ביטחון, קרבה או מנוחה, לפני כל דבר אחר.

טיפול נפשי הוא כלי משמעותי. הוא מאפשר להבין את הסיפור, לזהות דפוסים ולעבד רגשות.
אבל בעולם הטיפול בטראומה מדברים גם על הצד השני: הגוף צריך חוויה חדשה, לא רק הבנה חדשה.
את הרעיון הזה פגשתי בספר "נרשם בגוף", ואני פוגשת אותו בקליניקה:
מערכת העצבים לא משתנה רק מתובנה. היא משתנה מהתנסות חוזרת בביטחון.

כשהגוף פוגש שוב ושוב מגע שמכבד גבולות, שלא דוחק ושלא מנסה "לתקן",
הוא לומד בהדרגה שהסכנה חלפה.
זה מה שנקרא חיווט מחדש.

עבודת גוף אינה תחליף לטיפול נפשי. היא ההשלמה שלו.

• מתחילים בשיחה ובגבולות. אתה מחליט מה קורה ומה לא. שום דבר לא קורה בלי הסכמה.
• נשימה, קול וזמזום שמרגיעים את מערכת העצבים לפני כל מגע.
• מגע איטי, צפוי ולא פולשני. מגע שאין לו מטרה, חוץ מלהיות בטוח.
• עוצרים בכל רגע. עצירה היא חלק מהעבודה, לא כישלון.
• מסיימים במנוחה. כמה דקות של שכיבה ונשימה, בלי לדבר ובלי לעשות, כדי שהגוף יטמיע.

כך הגוף לומד מחדש משוואה פשוטה:
מגע. ביטחון. עונג.
בסדר הזה.

הטיפול שלי אינו טיפול בפוסט טראומה, ואינו מחליף טיפול נפשי או רפואי.
אם אתה חווה פלאשבקים, סיוטים, התקפי חרדה או מחשבות קשות, הכתובת הראשונה היא איש מקצוע בבריאות הנפש.
אפשר לעבוד איתי במקביל.
אין להפסיק או לשנות טיפול תרופתי ללא ייעוץ רפואי.
ואם קשה עכשיו, ער"ן זמינים לשיחה בטלפון 1201.

שלח לי הודעה בווטסאפ עם הקלטה קולית קצרה: מי אתה, ומה הביא אותך.
לא כבדיקה. כדי שאשמע אותך לפני שאני פוגשת אותך, ונבין יחד אם זה המקום הנכון.
צרף גם תמונה עדכנית, לאימות בסיסי בלבד.
מה שאתה שולח נשאר בינינו.